המנהג
החתן והכלה נוהגים להתענות ביום חופתם, כפי שנפסק להלכה. חשיבות תענית זו רבה מאוד מכיוון שיום החופה נחשב עבור החתן והכלה כיום כיפור פרטי שלהם.
בצום זה מותר כבכל "תענית יחיד" לשטוף את הפה.
באם הצום קשה לחתן או לכלה יש להתייעץ עם רב.
הצום מתחיל בעלות השחר ומסתיים לאחר החופה. וזאת, גם אם החופה מתקיימת לפני השקיעה.
ימים שאין צמים בהם
לכתחילה, מותר לקבוע את החתונה ליום שלא צמים בו. ולכן, אין עניין להשתדל שהחתונה תצא ביום שמותר לצום בו.
ימים שאין מתענים בהם מצד הדין:
- ראש חודש (מלבד ר"ח ניסן)
- אסרו חג
- חנוכה
- ט"ו בשבט
- פורים
- שושן פורים
- ט"ו באב
בימים אלו אין לצום, אך גם אין צורך לאכול ולשתות, בשל כך הורו רבותינו נשיאינו שיש לשתות משהו בבוקר ולא לאכול עד החופה.
הרבי הורה שאם החתונה בראש חודש, צמים בערב ראש חודש. ונחלקו הדעות האם כך יש לנהוג גם כאשר החתונה מתקיימת בימים אחרים שאסורים בתענית מצד הדין, או שבהם אין צורך לצום קודם לכן, ולענין מעשה יש לשאול רב.
ימים שאין מתענים מצד המנהג:
- ימי חודש ניסן
- ל״ג בעומר
- מראש חודש סיון עד שבועות
- ימים שבין יום כפור לסוכות
- ערב חנוכה
- פורים ושושן פורים קטן
בימים אלו חתן וכלה מתענים, וכדאי להתייעץ עם רב.
הורי החתן והכלה
כ"ק אדמו"ר הריי"צ צם בימי חופת בנותיו, אך אין זו הוראה לרבים.
ולכן ההורים ימירו תענית זו בצדקה לזכות החתן והכלה.
טעמים לתענית
ישנם כמה טעמים לתענית ביום החופה, ומהם:
א. הנושא אשה – נמחלים כל עוונותיו. היינו, שיום זה הינו כיום הכיפורים עבור החתן והכלה. כפי שמתענים ביום כיפור, כך מתענים ביום זה.
ב. מעשה קניין צריך להיות עם "גמירת דעת" מלאה. מאחר וכאשר אדם אוכל ושותה במשך היום, עלול הוא ללגום משקה המשכר (יין וכיו"ב); לכן כאשר צריכים דעה צלולה – יש להמנע מאכילה ושתייה.
ג. חסידים הראשונים נהגו שקודם עשיית מצווה חשובה לא אוכלים ולא שותים עד לקיומה (כמו שאין טועמים מאומה קודם נטילת הלולב או תקיעת השופר).
טעם פנימי לתענית
חז"ל אמרו שאדם עובר עבירה רק כאשר "נכנסה בו רוח שטות". דהיינו, על אף שנשמת האדם תמיד נמצאת "באמנה איתו" – תמיד נאמנת לבורא, יתכן שהנפש הבהמית תגבר וברוח שטותה תעלים על אור הנשמה והאדם יפול בתאוותיו ועד לעבירות של ממש (רח"ל).
הנישואין, מלבד היותם חיבור פיזי בין האיש והאישה, הינם גם חיבור רוחני ונפשי המאחד את שני חצאי הנשמה; רגעי השיא של החיבור, הם רגעי החופה.
רגעים אלו, בהם מתגלית הנשמה לצורך החיבור, הם רגעים בהם הנפש הבהמית אינה תופסת מקום, וממילא גם העוונות הבאים מחמתה אינם תופסים מקום, עד כדי כך שהם נמחלים לגמרי.
עבור מחילה זו לא נדרש מאומה, שכן, מקור הלימוד שישנה מחילת עוונות בזמן הנשואין נלמד מעשו הרשע, מכך שהתורה קוראת לאחת מנשותיו בזמן תיאור נישואיהם בשם "מחלת" אף ששמה היה "בשמת". כי בשעה שיהודי מתחתן (עשו נקרא "ישראל מומר"), אף שעוונותיו עדיין בידיו (שהרי התורה מספרת שעשו לא גירש את נשיו הקודמות) – מוחלין לו על כולן בשעת מעשה.
אלא שבכדי לעורר את האדם גם מצידו להתכונן לרגעים אלו, עליו להתענות. הרמב"ם כתב שמטרת התעניות היא התעוררות התשובה הבאה מחמתה, שהרי בזמן זה הגוף והנפש הבהמית מוחלשות; ולעומת זאת, הנשמה מתגלית, כך שהאדם מתעורר לתשובה.
יוצא אם כן, שתענית זו היא ההכנה הטובה ביותר מצד האדם להגיע לאותה מחילת עוונות הנגרמת בהתאחדות בני הזוג, ממש כביום הכיפורים. כך שלאחר החתונה יתחילו חיים חדשים הנקיים מעוונות.