המנהג

נוהגים שהחתן והכלה אינם פוסעים לבדם אל החופה אלא מובילים אותם אליה. המובילים נקראים בשם "שושבינים".

השושבינים צריכים להיות זוג הנשוי בזיווג ראשון כשהאישה איננה בהריון.

בדרך כלל, שושביני החתן הם האבות ושושביני הכלה הן האימהות. ניתן לכבד גם את הסבים והסבתות להקיף את החתן, אך למעשה רק שני זוגות (של בעל ואישה) הם השושבינים.

השושבינים אוחזים את החתן והכלה בידיהם: אבי החתן – בימין ואבי הכלה – בשמאל. אם הכלה – בימין ואם החתן משמאל (ספר המנהגים עמוד 76).

משפחות בעלות מנהגים שונים, צרכים להידבר ולהגיע להחלטה משותפת ללא התערבות החתן והכלה.

במידה ואחד הזוגות לא יכול לשמש כשושבינים – יש להוסיף זוג נוסף לליווי החתן והכלה. בשל רגישות העניין, יש להתייעץ על כך עם רב או משפיע.

טעמי המנהג

1. על הפסוק "ויביאה אל האדם" (בראשית ב, כב) כתוב בגמרא (ברכות סא, א): "אמר ר' ירמיה בן אליעזר: מלמד שנעשה הקב"ה שושבין לאדם הראשון, מכאן למדה תורה דרך ארץ – שיחזור גדול עם קטן בשושבינות.

2. החתן דומה למלך שמסובבים אותו חייליו.

3. החתן והכלה, עד לרגעי הקידושין, הינם שני אנשים הרחוקים והזרים זה לזה. ברגעי החופה עליהם צריכים ברגע אחד להפוך לקרובים. בכדי שבמקום להתבייש הם יתחזקו – יש צורך בשושבינים שיעודדו אותם (תורה אור פא, א).

מפני סיבה זו, יש צורך שהשושבינים יהיו דווקא זוג נשוי, שהרי החיזוק הכי גדול מגיע ממי שכבר עבר את אותה חוויה (ליקוטי שיחות חלק כב עמוד 61).

4. כמו שבמתן תורה משה היה ה"שושבין" של החתן – הקב"ה, ואהרן ה"שושבין" של הכלה – כנסת ישראל.