הטעם לשתיקת הכלה תחת החופה

בעיצומה של החופה החתן עונד את הטבעת על אצבעה של הכלה ואומר לה "הרי את מקודשת לי"; ואילו הכלה אינה אומרת מאומה.

על פי נגלה, הסיבה שהאישה אינה זקוקה לדבר, היא: מכיוון ש"שתיקה כהודאה", אנו מפרשים את שתיקתה כהסכמה לתהליך האירוסין.

על פי חסידות, החתן והכלה מסמלים דברים הרבה יותר נעלים: האיש את הנשמה והאישה את הגוף. כאשר איש מקדש אישה, בעצם נפעל חיבור של איחוד הנשמה והגוף, דבר שנעשה באמצעות אור נעלה ביותר שמאיר עליהם [על דרך שאומרים שה' "מפליא לעשות" – שמחבר גשם ורוח, שזהו הדבר הכי מופלא].

ומובן שיחד עם החיבור והקשר הפיזי שנוצר בין החתן והכלה, מגיע גם החיבור הרוחני, אשר בכדי להכיל אותו יש צורך לבטל את הגשמיות ולהתחבר לחלק הרוחני.

שתיקה מראה על התבטלות, הכנעה, ענווה ומתן מקום לצד השני. בכך שהאישה שותקת ומקבלת את קידושי הבעל היא מבטלת את הייצוג של הגוף בקשר שלהם ומעצימה את הייצוג של הנשמה ומאפשרת להם לקבל את הכוחות והאור הגדול של רגע החופה.