מהות הקניין

בסעודה זו נהוג לעשות 'קניין' בין החתן לכלה, בו הם מתחייבים להינשא האחד לשני.

מכיוון שלא כותבים למנהגנו שטר על קניין זה, הוא נחשב כ"ווארט" (מילה), דהיינו, דבר שפחות מחייב מה"תנאים" שאותם אסור לשבור.

קניין זה, הוא קניין דברים בלבד ולא התחייבות על עצם הנישואין עצמם, ולכן סעודה זו נקראת 'ווארט' שפירושה הוא 'מילה'.

הכוונה היא שהקניין בין החתן והכלה בסעודה זו הוא רק מעין 'הצהרת כוונות' משותפת. (שו"ע אדה"ז, חושן משפט, דיני עדות ושטרות סעיף טז)

פעולת הקניין

פעולת הקניין צריכה להתבצע לעיני שני עדים כשרים שאינם קרובי משפחה ביניהם או של החתן או הכלה.

את הקניין מבצעים באמצעות בגד. יש שמקפידים שגודלו יהיה לפחות טפח (8*8 ס"מ). אך כל בגד שלם, כגון גארטל – יכול לשמש לקניין.

אחד העדים נותן את אותו בגד לחתן והחתן מגביה אותו 3 טפחים ביד ימינו, בהגבהה זו החתן קונה את הבגד והעדים "קונים" ממנו את ההתחייבות שלו. לאחר מכן עושים כך עם הכלה (סדר קידושין ונישואין עמוד י).

כתיבת התנאים

למנהגנו, אין כותבים את ה"תנאים" בווארט אלא ביום החתונה. (התקשרות חוברת ע' עמ' 15)

שבירת צלחת חרס

לאחר מעשה הקניין, נפוץ המנהג שאימהות החתן והכלה שוברות יחד צלחת של חרס על גבי הרצפה ולאחר מכן מברכים את החתן והכלה בברכת מזל טוב.

נהוג שהצלחת תהיה דווקא של חרס, מכיוון שבשונה מזכוכית או מתכת שניתן לחדשם ולצרפם, כלי חרס שנשבר הינו חסר תקנה.

ישנם כמה טעמים למעשה זה:
א. זכר לחורבן.
ב. בכדי שיתקיים "וגילו ברעדה".
ג. מובא בשם הבעל שם טוב: לאחר הנישואין אם מתחרטים – יש להם תקנה ככלי מתכת; אבל את ההתחייבויות של קודם החתונה גם אם מתחרטים – אין להם תקנה ככלי חרס שנשבר, ועליהם להתחתן. (רשימת דברים חלק ג עמוד לח-ט)