המנהג

באמצעות טבעת הקידושין החתן קונה את האישה והיא נעשית "מאורסת" לו.
החתן עונד את הטבעת לכלה תחת החופה תוך כדי אמירת המילים "הרי את מקודשת לי בטבעת זו – כדת משה וישראל".
על הטבעת להיות רכושו של החתן, ולכן יש לקנות אותה מכספו של החתן (או מכסף שהוא קיבל במתנה).

הטבעת צריכה להיות מזהב טהור, עגולה וחלקה, וללא אף חריטה – לא מפנים ולא מבחוץ (כולל החריטה של איכות המוצר).

אף שצריך לקנותה – אין בעיה לעשות זאת בתשלום בהמחאה או בכרטיס אשראי.

טעם המנהג

על פי נגלה

מן התורה ניתן לקדש את האישה בשלוש דרכים: כסף, שטר וביאה. ונהגו בפועל לקדש בכסף.
בכסף עצמו, נהגו שתהיה זו טבעת.

הסיבה שמקדשים דווקא בטבעת היא:

א. מסופר שתמר ביקשה ערבון מיהודה "חותמך, פתילך ומטך" (וישב לח, יח), וביארו בעלי התוספות בפירושם על הפסוק: שכאשר היא ביקשה את החותם, היא התכוונה ל"טבעת שאתה חותם בה", בכדי שיקדשה "כדת משה וישראל".

ב. החינוך כותב (מצווה תקנב): "משרשי המצוה .. שתתן אל לבה לעולם, שהיא קנויה לאותו האיש, ולא תזנה תחתיו ולא תמרוד בו, ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו .. ומהיות מיסוד המצוה מה שזכרתי, נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת".

ג. הרבי (שיחת בלק תשד"מ סי"ח-ט) מביא את ביאורו של הגאון הרגוצ'ובי:
מכיוון שכיום אנו עורכים את הקידושין (נתינת הכסף) והנישואין (החופה) בסמיכות זה לזה. אם האיש היה נותן לה כסף, מכיוון שמיד הוא היה חוזר לרשותו (כמו "נכסי מלוג") – היא לא יכולה להתקדש בזה, שהרי זה לא יצא לגמרי מרשותו.
אבל כאשר הוא נותן לה טבעת, הרי היא נעשית שלה לגמרי, כי: 1. טבעת יכולה להיות רק על אצבע אחת (של האישה). 2. גם אם האישה לא עונדת את הטבעת, לאיש אסור לעונדה, שהרי יש איסור של "לא ילבש איש שמלת אישה".
ולכן האיש עונד את הטבעת על ידה של האשה, מכיוון שהדין הוא: שאם מקדשה בכלי או בלבוש, היא לא קונה אותם עד שתשתמש בהם. והשימוש בטבעת היא הענידה.

על פי פנימיות התורה

הרמ"א כותב (אבן העזר סימן כז, סעיף א): שטעמם של הנוהגים לקדש בטבעת הוא מתקוני זהר.
ואלו הם הטעמים המובאים שם:
1. מכיוון שהאות מ"ם סופית, שהיא סתומה, מסמלת את מחשבתו הסתומה של הקב"ה (שהיא כל כך גבוהה עד שלא ניתן לגלותה), שקדמה להמשכת אור הקו, וממנה נמשך אחר כך האור לעולם. והיא מופיעה בצורה זו (ם) בפסוק "לםרבה המשרה (ולשלום אין קץ)", והיא נעשית טבעת בה מקדש החתן את הכלה, ועליה נאמר שהתגלמות הקשר נעוץ בטבעת (תקון ה).
2. העניין הזה קשור גם עם קשר התפילין (תקון ה).
מכיוון שעניין התפילין הוא שיעבוד המוח והלב לה', וגם עניין הנישואין הוא השיעבוד של האישה לבעלה (כנ"ל בשם החינוך).
3. כמו שאצל הקב"ה יש שלושה עניינים שהם: ברכה, קדושה וייחוד. וכאשר יש ייחוד נמשכים מכך ברכות וכולם מתקדשים. כך גם אצל בני האדם, הייחוד (הקידושין) צריך להיות בו גם קדושה וברכה.
קדושה ניתן לומר רק בעשרה יהודים, ולכן עניינה של הקדושה הוא האות י'. וזוהי צורת הטבעת. וכאשר מכניסים את הטבעת לאצבע הכלה שהיא בצורת האות ו' – יוצאת צורת האות ז'. וביחד עם שני העדים, שהם כנגד שני הה"א'ים – יוצא י-ה-ו-ה. ומכיוון שהטבעת עם האצבע יוצרים את האות ז' – אומרים שבע ברכות לכלה (תקון י).

למעלה הובא הטעם שקידושין בטבעת נלמדים מהנישואין של יהודה ותמר, ויש לזה עומק נוסף:
יש מדרש שאומר "מהו "ויכל אלקים ביום השביעי"? .. רבנן אמרי: משל למלך שעשו לו טבעת, מה היתה חסירה? חותם. כך מה היה העולם חסר? שבת" (בראשית רבה פרשה י, ט).
"טבעת" זה מלשון טבע, שמסמל את ההנהגה הטבעית של העולם, כזו שלא מגלה את הבורא. ואילו ה"חותם" הוא גילוי אמיתתו של הבורא, שהרי חותמו של ה' היא האמת, וזה נעשה באמצעות הנהגה ניסית.
בספירות, "טבעת" מסמלת את ספירת המלכות – שורש טבע העולם; ו"חותם" מסמל את ספירת היסוד – שורש ההנהגה הניסית בעולם.
והחידוש הוא – שהחותם והטבעת מחוברים זה לזה, כך שהחותם מגלה למי שייכת הטבעת. דהיינו, שהעולם (הטבע) היה חסר את החותם – ההצהרה שהוא שייך לה'. [וזה מה שפעלה השבת].
וזוהי הסיבה שתמר התקדשה באמצעות טבעת עם חותם: כי זה עניין הנישואין ברוחניות – חיבור היסוד (והספירות שמעליו) עם המלכות, בכדי לפעול את "בניין המלכות".
[וזה פעל גם את הולדת פרץ שמזרעו הוא דוד המלך, מלכות בית דוד ועד למלך המשיח – בניין המלכות בשלימותו].
וזוהי הסיבה שגם אנחנו מקדשים באמצעות טבעת – שמסמלת את החיבור בין כח האין-סוף (שבאמצעותו יש את האפשרות להוליד) עם הזוג – טבע העולם.