הכנות לחתונה חדש

הכנות לחתונה

בדף זה, ציר זמן המלווה אותך בהכנות החל מסגירת השידוך ועד לאחר החתונה

עם סגירת השידוך:

חסידים נוהגים לקבל את אישורו וברכתו של הרבי קודם סגירת השידוך.
נהוג שלא לפרסם את השידוך עד לסגירתו, כלומר, עד לאחר הכתיבה לרבי.
אין לקרוא לחתן והכלה "מאורסים" (האירוסין נעשים בחופה), אלא יש לומר שהם "השתדכו" או שהם "באו בקשרי השידוכין".
על חשיבות הכתיבה לרבי ופרטים נוספים – ראה ב"קרא עוד".

בתקופה שבין סגירת השידוך לחתונה על החתן והכלה להתכונן לתחומים שיתחדשו בחייהם לאחר החתונה.
הכנות אלו נעשות בלימוד אצל מדריך חתנים. הדרכה זו נדרשת הן בנוגע לפן ההלכתי והן בנוגע לשאר העניינים.
מכיוון שחלק מתחומים אלו רגישים ועדינים, חשוב לבחור במדריך מקצועי ומנוסה שיוכל להעביר את הדברים בצורה נעימה ושהבחור יחוש בנוח לשוחח עמו בפתיחות אודותם, כך שירגיש שהוא מגיע מוכן לחתונתו בצורה הטובה ביותר.
מומלץ לתאם את המפגשים המדריך מיד עם סגירת השידוך, בכדי לקבל את הליווי וההכנה הטובים ביותר.

קביעת זמן החתונה נעשה על ידי המחותנים בשלום ובנחת ומתוך התחשבות בצרכי הכלה.
הרבי עורר פעמים רבות שיש לקצר את משך הזמן שבין סגירת השידוך והחתונה ככל האפשר.
ישנם תאריכים בהם אסור להתחתן מעיקר הדין וישנם תאריכים עליהם כתוב שעדיף להימנע מלהתחתן בהם.
בנוגע לזמנים שעדיף להימנע – כתב הרבי שכיום אין להתחשב בכך, והעיקר הוא להקדים את זמן החתונה ככל האפשר.
לפירוט המנהגים ופרטים נוספים – ראה ב'קרא עוד'.

הזמן שבין סגירת השידוך ובין החתונה נקרא בלשון הרבי "יקר מכל יקר". חשיבותו הגדולה של זמן זה נובעת מכך שכל מה שנעשה בימים אלו משפיע על חייהם של החתן והכלה עד סוף כל הדורות.
בשל כך, נדרשים החתן והכלה להשקיע את עצמם בלימוד התורה, בהכנות הרוחניות ובחיזוק ההתקשרות לרבי.
קיימת הוראה – שיש לדייק במנהגי החתונה, שייעשו כדבעי וכמנהג בית הרב.
לפירוט ההכנות הרוחניות, מנהגים נוספים וחומרי למידה – עבור ל'ברגל ימין רוחנית'

מכיוון שבתקופה שבין ה'לחיים' לחתונה, הקשר שבין החתן והכלה מתבסס אך ורק על רצונם המשותף להינשא, עדיין חל עליהם איסור 'ייחוד'.
בשל כך, כדאי ללמוד את דיני איסור 'ייחוד' הנוגעים לתקופה זו.
הרבי התייחס לנושא זה ברצינות רבה, ואף אמר כי "קירוב בזמן האיסור, עלול לגרום לריחוק בזמן המותר ח"ו".
ללימוד הלכות 'ייחוד' לחץ על 'קרא עוד'.

לאחר סגירת השידוך רצוי שהחתן והכלה ימעטו להיות באותה עיר.
הקו המרכזי בתשובותיו של הרבי בנוגע לפגישות לאחר סגירת השידוך הוא:
יש לצמצם את הפגישות והשיחות בכדי לא ליצור קרבה מרובה, אך גם לא לפגוע בקשר שהחל להתרקם בין החתן והכלה.
ולכן, בעניין רגיש זה, יש לדון בכך עם המשפיע\ עשה לך רב בנוגע לעצם קיום מפגשים, מספר המפגשים, שיחות הטלפון וכו'.
במידה ונפגשים, כפשוט שיש להזהר מפני ייחוד.

יש הנוהגים מיד עם סגירת השידוך, לעשות התוועדות קטנה ולומר לחיים לזכות החתן והכלה.
ב'לחיים' בדרך כלל משתתפים בני המשפחה והאנשים הקרובים לחתן והכלה.
בדרך כלל נהוג, שאת הלחיים מארגן צד הכלה.

על פי דברי הרבי אין להוציא ממון רב על צרכי החתונה מעבר להנהגה הממוצעת.
ומאידך, יש להשקיע ולחזק את הצד הרוחני, וכתוצאה מכך יהיה שפע גם בגשמיות.
השתתפות הורי החתן והכלה בהוצאות החתונה חשובה ובגדר מצווה.
בכך שהורי החתן משחררים אותו מעול הגשמיות ומאפשרים לו לשקוע בתורה ובעבודת ה', ניתנת לו האפשרות לפעול שכל חייו (יחד עם זוגתו תחי') יהיו טובים ומאושרים יותר.

על הצדדים לעשות השתדלות רבה לשלם את דמי השדכנות לגורם הרלוונטי בהקדם האפשרי.

סעודת הווארט:

נוהגים, שאת סעודת הווארט מארגן צד הכלה.
על פי פסק אדמו"ר הזקן (סי' תמד, טו), סעודת הווארט נחשבת לסעודת מצווה; ולכן סועדים אותה על הפת.
מהותה המרכזית של סעודה זו, היא התחייבות החתן והכלה להינשא האחד לשני. מכאן גם מקור שמה 'ווארט' – שפירושה 'מילה'.
תאום תאריך הווארט מתבצע בשלום ובנחת בין הצדדים.
בעבר היו כאלה שנהגו לחלק סיגריות בווארט ולאחריו.
ובהיות שדעת הרבי בשלילת העישון ידועה; עדיף שיחלק החתן סוכריות וכיו"ב או מטבעות לצדקה לזכותו ולזכות כלתו.
לפירוט המנהגים ופרטים נוספים – ראה ב'קרא עוד'.

מנהגנו, שבסעודת הווארט החתן חוזר בע"פ (וכשאי אפשר, יכול לחזור מתוך ספר) מאמר חסידות.
היו יחידים שקיבלו הוראה לחזור גם עניין בנגלה.
החתן יכול להתייעץ עם המשפיע שלו בנוגע לבחירת המאמר.
בכדי שלא יגרמו אי נעימויות, גם באם החתן אינו חוזר על המאמר בעל פה, כדאי שיקרא אותו לעצמו ואף ילמדו בעיון.
אפשר גם לצלם למשתתפי הסעודה עותק של המאמר אותו החתן חוזר (על מנת להקל על ההקשבה).

אדמו"ר הזקן מכנה את הסעודה הזו "סעודת קניין", מכיוון שבמרכז סעודה זו עומד "קניין" – התחייבות החתן והכלה להינשא זה לזו.
לרוב, פעולת הקניין נעשית באמצעות "סודר" (בגד), אותו מגביהים החתן והכלה לעיני שני עדים.
נוהגים, שלאחר פעולת הקניין, אמהות החתן והכלה שוברות יחד צלחת חרס.
על פי הוראת הרבי אין כותבים את שטר התנאים (התחייבות המחותנים) בסעודת הווארט.
לפירוט המנהג ופרטים נוספים – ראה ב'קרא עוד'.

מנהגנו, שהצדדים מעניקים מתנות האחד לשני בסעודת הווארט.
על פי המנהג, צד החתן מעניק לכלה ספרים, פמוטים ותכשיטים; וצד הכלה מעניק לחתן סט ש"ס ו\או ספרי חסידות.
למרות האמור, כל משפחה תנהג בעניין זה כפי שנהוג אצלם.
הרבי ביקש לפרסם: שיש להימנע מלהעניק לכלה טבעת.
לפירוט המנהג – ראה ב'קרא עוד'.

על פי דברי הרבי: החתן והכלה אינם מצטלמים יחד עד החתונה.

לאחר סעודת הווארט, על החתן והכלה להתחיל עסוק בעבודת התשובה לקראת היום הנעלה של חתונתם. תשובה זו צריכה להיות מתוך חשבון נפש אמיתי על העוונות שנעשו במשך כל חייהם וקבלה לעתיד בעז"ה.
להרחבה – ראה במדור 'ברגל ימין רוחנית'.

בין הווארט לחתונה:

אחרי ההסכמה ההדדית להנשא, יש צורך לפתוח תיק נישואין בלשכת הרבנות הסמוכה למקום מגורי אחד הצדדים.
כדאי לעשות זאת בהקדם, מכיוון שהתהליך לוקח כחודש וחצי, ולעיתים יש צורך להביא מסמכים נוספים.
למעבר למדריך רישום ברבנות – לחץ על 'קרא עוד'.

מנהג ישראל שמיקום החתונה נקבע על ידי צד הכלה, אך כפשוט שיש להשתדל שהדבר יעשה גם בהסכמת צד החתן.
נוהגים לקיים את החופה ואת סעודת המצווה במקום סמוך, בכדי לא לטלטל את החתן, הכלה והמוזמנים ממקום למקום.
לטעם המנהג ופרטים נוספים – ראה ב'קרא עוד'.

על פי דברי הרבי, יש לדייק ולהשתמש בנוסח ההזמנה שכתב אדמו"ר הריי"צ, מכיוון שהוא מכוון ומדוייק.
כתיבת תואר "הרב" בהזמנה מותנה בקבלת "סמיכה" בפועל.
לפירוט המנהג, נוסח ההזמנה המדויק ופרטים נוספים, ראה ב'קרא עוד'.

קביעת מקום המגורים תעשה בהחלטת שני הצדדים בשלום ובנחת.
באם יש חילוקי דעות, יש לפנות לרב או למשפיע וכיו"ב שיעזרו לצדדים להגיע להחלטה משותפת.
למענות של הרבי בעניין זה ופרטים נוספים – ראה ב'קרא עוד'.

מנהג ישראל כאשר נכנסים לדירה חדשה להכניס בה תחילה לחם ומלח.
על פי דברי הרבי, יש להכניס גם קופת צדקה (כדאי לקובעה בקיר) וחת"ת.
בנוסף לכך, הורה הרבי שיש להכניס ספרי קודש לבית (מבצע "בית מלא ספרים").

מנהג ישראל לשהות בתקופת טרום החתונה במקום תורה (ישיבה), כפי שיצחק אבינו שהה בגן עדן עד לחתונתו.
חסידים נוהגים לשהות אצל הרבי בתקופה זו.
לטעם המנהג ופרטים נוספים – ראה ב'קרא עוד'.

הטבעת אותה עונד החתן על אצבע הכלה תחת החופה בכדי לקדשה צריכה להיות רכושו של החתן.
ולכן בדרך כלל החתן קונה את הטבעת (לאחר שבירר את מידת אצבע הכלה), או שרוכשים עבורו.
יש להקפיד שהטבעת תהיה עשויה זהב טהור, עגולה וללא שום חריטה.
לפירוט המנהג, הטעם לקידושין על ידי טבעת ופרטים נוספים, ראה ב'קרא עוד'.

קודם החתונה כדאי שהחתן יבדוק את התפילין.
נוהגים שצד הכלה קונה עבור החתן את הטלית, וכן נרתיק עבור הטלית (והתפילין).
יש נוהגים שצד הכלה רוכש גם את הגארטל (האבנט) עבור החתן.

שבוע לפני החתונה:

יש הנוהגים, בפרט בחתונה של יתומים, בימים הסמוכים לחתונה לגשת אל בית החיים ולהזמין את אבות המשפחה הנמצאים שם.
וכן לנסוע ולהשתטח על קברי צדיקים.

בשבוע שקודם לחתונה החתן והכלה צריכים להמצא בנוכחות אדם נוסף במשך כל הזמן.
שמירה זו צריכה להיות גם בתוך מבנה וגם בעת ההליכה בחוץ.
לפירוט המנהג, טעמו ופרטים נוספים, ראה ב'קרא עוד'.

מנהגנו, שכשבוע לפני החתונה, החתן והכלה אינם נפגשים, משוחחים או מתכתבים בכל דרך שהיא.
לבירור המועד המדויק שעליהם להתחיל לנהוג כך, יש להתייעץ עם רב\משפיע.
לבירור הטעם למנהג ניתן לפנות למדריך חתנים או לרב.

בשבת שקודם לחתונה מעלים את החתן לתורה.
חיוב עליה זו קודם לשאר החיובים שבבית הכנסת.
גם במקומות שאין הקפדה לעלות לתורה עם טלית, בעליה זו יש ללבוש טלית (אך אין צורך לברך עליה – שו"ע אדה"ז סי' יד, סעי' ח)
על פי דברי הרבי עולים לתורה ב"ד' אמות" של נשיא הדור. (וכיום כל אחד יעלה במקום בו מורה לו הרגש החסידי שלו).
לאחר העליה לתורה נוהגים לזרוק על החתן מיני מתיקה, שקדים וכדו'. בדרך כלל, בכדי להמנע מ"ביזוי אוכלין" אורזים את הדברים ב"פעקלאך" (חבילות).
לאחר התפילה, נוהגים לערוך התוועדות חסידית לכבוד החתן, והוא חוזר בה מאמר חסידות.
לפירוט המנהג ופרטים נוספים ראה ב'קרא עוד'.

בלילה שקודם החתונה נוהגים לערוך התוועדות הכנה, בה יפרד משנות הבחרות.
באם החתן שולח לפניה מתנות לכלה – יש להתוועדות זו דין של סעודת מצווה.
התוועדות זו נקראת "חתן מאל".

יום החופה:

החתן והכלה מתענים ביום חתונתם.
התענית מתחילה בעלות השחר ומסתיימת לאחר החופה.
ישנם תאריכים בהם החתן והכלה פטורים מהתענית, ואף על פי כן שותים משהו בבוקר ולא אוכלים כל היום.
לפירוט המנהג ופרטים נוספים, ראה ב'קרא עוד'.

ביום החופה החתן מרבה באמירת תהילים.
הכלה מסיימת לפחות פעם אחת את ספר התהילים.
ישנה חשיבות גדולה ומיוחדת באמירת תהילים שביום זה.
גם הורי החתן והכלה ישתדלו לומר (לפחות) פרק תהילים לזכותם.
לפרטים נוספים – ראה ב'קרא עוד'.

יש להשתדל שבאם ישנם חובות – לשלמם עד ליום החתונה.
וכן באם יש מריבות ישנות – להשלים ולהתפייס עד החתונה.

בעבר, נהגו לערוך סעודת עניים בימים הסמוכים ליום החתונה ולהגיש להם אוכל מן המובחר.
הרבי עורר מספר פעמים לקיים מנהג זה.
כיום נהוג, לתרום בימים הסמוכים לחתונה לבתי תבשיל וכיו"ב.
לפרטים נוספים – ראה ב'קרא עוד'.

החתן והכלה וכל הקשורים אליהם מרבים בצדקה ביום החתונה מעבר לרגילות.
רצוי שהצדקה שנותנים החתן והכלה תהיה מכספם האישי.
לפירוט המנהג ופרטים נוספים – ראה ב'קרא עוד'.

נוהגים שביום החופה טובל החתן במקווה טהרה.
לכוונת הטבילה ראה ב'קרא עוד'.

הרה"ק ר' לוי יצחק הורה לבנו הרבי ללמוד ביום חתונתו קודם תפילת המנחה את פרק כ"ה בתניא בכוונה עצומה (ולא בעיון).
הרבי הורה כך למספר חתנים.

ביום החתונה החתן (וכן המניין בו מתפלל) אינו אומר תחנון.
לתפילת המנחה לובש החתן סרטוק וחוגר באבנט.
בשמע קולנו עליו לומר "עננו" כבתענית יחיד (אם צם בפועל).
בסיום תפילת העמידה, קודם "אלקי נצור", אומר החתן את נוסח הווידוי עם "על חטא" כביום כיפור.
באם החופה נערכת קודם זמן תפילת מנחה, עליו לנהוג כך בשחרית.
הרבי נהג לתת לחתנים את הסידור שהעניק לו הרבי הריי"צ בכדי להתפלל בו את תפילת המנחה.
חתנים שנוסעים לארץ (או לכל מקום אחר) מתפללים בסידורו של הרבי קודם נסיעתם.
כיום הסידור נמצא ברשותו של המזכיר הרי"ל גרונר, ויש לתאם איתו את מועד התפילה בסידור.
מאז התפילה בסידור הרבי ועד למנחת יום החתונה נוהגים להתפלל עם אבנט מתחת לחליפה.

על פי דברי הרבי כותבים את התנאים ביום החופה.
שטר התנאים הוא התחייבות החתן והכלה זה לזו, וכן התחייבות המחותנים לדאוג לצרכי בני הזוג בכדי שיוכלו להנשא.
עבור התנאים, יש צורך גם בשני "ערבים קבלנים" (שיקבלו על עצמם לשלם את התחייבות הצדדים, באם חלילה הם לא יעמדו בהסכם), הערבים יכולים להיות קרובי משפחה.
בכדי שיהיה תוקף לתנאים, יש צורך לעשות קניין. הקניין נעשה בפני עדים, שיקנו 'סודר' שלהם לחתן, לכלה, לאבותיהם ולערבים. באם הכלה אינה נוכחת – אביה קונה עבורה.
לאחר הקניין העדים משלימים את כתיבת השטר, וחותמים עליו.
מהתנאים עושים שני העתקים עבור שני הצדדים.
בתחילת ה"קבלת פנים" מכבדים מישהו להקריא את שטר התנאים. באם הקבלת פנים נערכת במקום אחר, עושים זאת קודם כיסוי פני הכלה (ה"באדעעקניש").
לאחר מכן, האמהות (או השושבינות) שוברות צלחת חרס. [טעמים לדבר: ראה כאן].

הכתובה, שהיא התחייבויותיו של הבעל לאשתו, נכתבת למנהגנו ביום החתונה (גם אם החופה נערכת בלילה).
עדיף שהחתן יבין את התחייבויותיו הכתובות בשטר הכתובה (ניתן ללמוד את תוכנן עם הרב המקדש).
על החתן לעשות קניין בפני שני עדים (עם 'סודר' שלהם) בכדי לתת תוקף לכתובה, ולאחר מכן הם מסיימים את כתיבת השטר וחותמים עליו.
לפירוט ההתחייבויות שבכתובה – ראה ב'קרא עוד'.

נוהגים לערוך קודם החופה "קבלת פנים".
על פי מנהגו של הרבי הריי"צ, משתדלים לעשות זאת בישיבת תומכי תמימים או במוסד אחר הקשור לרבי.
משתדלים לדייק שהקבלת פנים תתחיל בשעה החמישית (בין 4 ל-5).
יש צורך שישתתפו מניין בקבלת פנים.
מתחילים (לאחר הקראת התנאים וכו') לנגן את שבעת הניגונים של רבותינו נשיאינו מהבעש"ט ועד לרבי, ומכריזים של מי כל ניגון.
בספר המנהגים כתוב שעל החתן לחזור את המאמר שאמר אדמו"ר הריי"צ ב"קבלת פנים" של הרבי – ד"ה לכה דודי, תרפ"ט.
לפועל, נהוג לחזור על מאמר הרבי שמיוסד עליו משנת תשי"ד.
יש הקפדה לחזור על כל המאמר ללא דילוגים והפסקות. ניתן גם לקוראו מבפנים.
באם החתן אינו יכול – מישהו אחר חוזר על המאמר.
לפירוט המנהג ופרטים נוספים – ראה ב'קרא עוד'.

חופה:

נוהגים שכל בגדי החתן בזמן החופה יהיו חדשים.
כיסי וידי החתן יהיו ריקות מחפצים יקרי ערך (מטבעות וכלי ותכשיטי מתכת, כסף זהב ויהלומים).
החתן לובש סרטוק (עדיף שיהיה) ממשי והאבנט (גארטל) עליו.
ההקפדה על בגדי משי היא דווקא בחופה, ואחר כך ניתן להחליף לסרטוק צמר וכיו"ב.
קודם החופה מתירים את כל הקשרים שבבגדי החתן – העניבה, השעון, הנעליים וגם האבנט (מסובבים אותו באופן שלא יהיה קשר בסופו).
באם החתן לובש קיטל בחופה, חוגרים את האבנט עליו ומעליהם ילבש מעיל.
באם אפשר, משתדלים ללבוש בגד אשר לבשו הרבי.
החולצה של הרבי שלובשים מעל הסרטוק נחשבת כ'קיטל'.
הלבשת הבגד של הרבי נעשית קודם ה"באדעקעניש" – ההליכה לחופה.
לפירוט אודות הצורך בלבישת בגד לבן תחת החופה – ראה ב'קרא עוד'.

ההובלה לחופה נעשית על ידי שושבינים – אוהבי החתן והכלה.
השושבינים הם זוג מצד החתן וזוג מצד הכלה, הנשים לא יהיו בהריון והזוגות לא יהיו גרושים.
נוהגים שהאבות מובילים את החתן, והאמהות מובילות את הכלה.
באם אחת האמהות בהריון, או שהורי אחד הצדדים נפטר או כיו"ב – יתייעצו עם רב.
השושבינים מלווים את החתן והכלה אל החופה ונמצאים לידו במשך כל החופה.
בזמן ההליכה לחופה כל השושבינים אוחזים בידיהם עששיות ובהן נרות.
באם ישנם מלווים נוספים מלבד ההורים (כסבים וסבתות וכד'), מצד כבוד ניתן לתת גם להם עששיות ונרות.
לפירוט המנהג ופרטים נוספים – ראה ב'קרא עוד'.

השושבינים מלבישים את החתן ב'קיטל' וחוגרים אותו.
האבות מברכים את החתן.
לאחר מכן הם מלווים אותו אל ה"באדעקעניש".
במהלך הולכת החתן והכיסוי – מנגנים את ניגונו של אדמו"ר הזקן "ארבע בבות".
למנהגנו, הכיסוי הינו אטום לגמרי.
לאחר לכיסוי פני הכלה, הורי החתן והכלה מברכים אותה.
לאחר מכן, השושבינים אוחזים בחתן ומלווים אותו לחופה.
לפירוט המנהג ופרטים נוספים – ראה ב'קרא עוד'.

יש לעשות כל השתדלות שהרב המקדש יהיה לרצון שני הצדדים היות ויש שייכות בעניין זה לשני הצדדים.
הגמרא אומרת ש"מי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין לא יתעסק עמהם". ולכן יש לבחור רב הבקי ומומחה בהלכות אלו.
הרבי הורה להשתדל שהרב המקדש יהיה יהודי חסידי מאנ"ש.
לפרטים ומנהגים נוספים – ראה ב'קרא עוד'.

בזמן ענידת הטבעת, בכדי שהמעשה יפעל קידושין, יש צורך בשני עדים כשרים, שככל עדות שבתורה צריכים להיות רחוקים משני הצדדים וגם מקרבה הדדית.
יש האומרים שיש צורך בעדים אחרים עבור הקידושין (דהיינו, לא עדי הכתובה), בכדי להרבות עדים ושהדבר יתפרסם;
ויש אומרים שיש להשתמש באותם עדים שחתמו על הכתובה, שמאחר ועשו מצווה אחת, יעשו גם שנייה.
לפירוט המנהג ופרטים נוספים – ראה ב'קרא עוד'.

את החופה עושים מפרוכת או יריעה (ללא קישוטים) הפרושים על ארבעה עמודים העומדים על הרצפה, דבר זה הופך את מקום החופה לרשות נפרדת.
נוהגים שהחופה תהיה דווקא תחת כיפת השמים.
החופה צריכה להיות די גדולה על מנת להכיל בתוכה את החתן, הכלה, השושבינים, מסדר הקידושין, העדים ומברכי הברכות.

הכוס בה משתמשים בחופה צריכה להיות מזכוכית דקה (שיהיה קל לשוברה), ללא רגל, שלימה וטבולה.
גם באם החתן איטר רגל (שמאלי) עליו לשבור את הכוס ברגל ימין.
אין מנהגנו שהחתן אומר "אם אשכח ירושלים וכו'".

יש נוהגים להדר ולהשתמש דווקא ביין אדום.
יש המקפידים להשתמש ביין מבושל.
גם באם היין מבושל, עוטפים את הבקבוק בזמן החופה, שלא יראנו גוי.

לאחר כיסוי פני הכלה, השושבינים מובילים את החתן אל עבר החופה.
הובלת החתן (והכלה) אל החופה נעשית, כשהשושבינים אוחזים בזרועותיו, השושבין שמצד החתן – בימינו, ושמצד הכלה – בשמאלו. בהגיעם לחופה, מעמידים את החתן במרכז כשפניו לכיוון ירושלים והוא ממתין שם לכלה.
לאחר הבאת החתן אל החופה, יש הנוהגים שהשושבינים הולכים להזמין את הכלה וללוותה אל החופה; יש הנמנעים מלהשאיר את החתן לבדו; ויש שרק יוצאים לקראת הכלה כאשר היא מגיעה. וכדאי לתאם מראש כיצד ינהגו.
הכלה מגיעה אל החופה לאחר החתן, בכדי להראות שהיא באה לחופה מדעתה ומרצונה.
נוהגים שלא לזרוק על החתן והכלה כלום בהליכתם לחופה ובחופה עצמה.

בזמן החופה החתן והכלה מתקשרים עם עצמות אור אין סוף; ולכן זהו זמן נעלה ביותר.
הרה"ק ר' לוי יצחק אביו של הרבי כתב לו במכתב:
"בעמדך תחת החופה, כל העת תחשוב ביראת-שמים (כן אמר לי להנשואין שלי אדמו״ר [הרש"ב] ז״ל נבג״מ זיע״א) ושיהיו לך בנים יראי-שמים דור ישרים יבורך מב״ג תחי׳ אשר ברכך ה'".
בזמן החופה נמחלים כל עוונותיהם של החתן והכלה, ועל כן זהו זמן מסוגל להחליט על שינויים באורחות החיים.
לפירוט המנהג ופרטים נוספים – ראה ב'קרא עוד'.

לאחר שהכלה מגיעה אל החופה, היא מסתובבת יחד עם השושבינים סביב החתן שבע פעמים (נגד כיוון השעון).
בסיום הסיבובים, מעמידים את הכלה מימין החתן.
הכיבוד הראשון הוא לחזן לשיר את הפיוט: "ברוך הבא! מי אדיר על הכל; מי ברוך על הכל; מי גדול על הכל; מי דגול על הכל; הוא יברך את החתן ואת הכלה".
יש הנוהגים להראות או להשמיע משיחות הרבי ביחידויות לחתנים וכלות.
לאחר מכן, נוהגים לכבד מישהו בהקראת מכתבו של הרבי לחתונה.
לפרטים נוספים ולנוסח המכתב – ראה ב'קרא עוד'.
לאחר מכן, יש הנוהגים לכבד את הכהנים לברך ממקומותיהם את החתן והכלה בברכת כהנים.

כעת, הרב המקדש מברך את ברכת האירוסין.
פניו, וכן פני כל אלו המברכים את הברכות – אל החתן והכלה.
כמו כן, כל הנוגעים בדבר צריכים להמצא תחת החופה.
כאשר מברכים את הברכה יש צורך בנוכחות של עשרה גברים יהודים גדולים.
ממלאים את הכוס ביין, והרב מחזיקה כבקידוש [מרימה בימין, מעבירה לשמאל ומעמידה על כף ימינו כשארבעת האצבעות זקופות והאגודל תומך מימין].
על החתן והכלה לכוון לצאת ידי חובה, ועל הרב לכוון להוציא אותם ידי חובה.
הרב מתחיל ואומר: "סברי מרנן" ומברך "בורא פרי הגפן".
ומיד אומר את ברכת האירוסין:
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת, וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׁוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין".
הרב לא טועם מהכוס, אלא מעבירה לאב החתן שיטעים ממנה (טעימה בלבד) לחתן, ולאחר מכן לאם הכלה שתטעים ממנה לכלה.

הרב המקדש מזמין את שני העדים לראות את מעשה הקידושין, וקודם לכן הוא שואל אותם באופן שהכלה תשמע: "האם הטבעת שווה פרוטה?", והם עונים "הן". בכדי שהכלה תדע שהיא מתקדשת בפרוטה בלבד.
יש הנוהגים להכריז שרק הם יהיו עדים; ויש שקראו תיגר על כך, וסוברים שאסור להכריז כך.
החתן נוטל את הטבעת ביד ימינו (ואם הוא שמאלי – בשמאלו) ועונדה על אצבע ימינה של הכלה כשהוא מביט לכיוונה תוך כדי אמירת "הרי את מקודשת לי בטבעת זוֹ (בחולם) כדת משה וישראל".
האמירה צריכה להשמע גם לעדים וגם לכלה (ולא באמצעות מיקרופון).
באמירת המילים "הרי את" הוא מתחיל לענוד את הטבעת, והוא מסיים ועוזב את הטבעת כשאומר "וישראל". ויש להזהר שלא לעזוב את הטבעת קודם.
הכלה מקבלת את הטבעת בשתיקה.
אודות הטעם לשתיקת הכלה תחת החופה – ראה ב'קרא עוד'.
יש נוהגים, שלאחר ענידת הטבעת, אלו שעומדים סביב אומרים "מקודשת".

לאחר הקידושין, מכבדים מישהו להקריא את הכתובה, בכדי להפסיק בין האירוסין לנישואין.
לאחר מכן, החתן נותן את הכתובה לכלה (יש אומרים שצריך להיות בפני עדים).
ישנם מצבים בהם החתן לא מעביר בעצמו את הכתובה.
לאחר מכן מכבדים ששה אנשים לברך את ה"שבע ברכות" שנקראות גם "ברכת חתנים" או "ברכת נישואין".
כנ"ל, הברכות נאמרות על כוס יין, כולם צריכים לכוון להוציא את החתן והכלה ידי חובה, ולכן עומדים עם הפנים לכיוונם ומברכים באופן שישמעו את קולם.
בסיום הברכות נותנים שוב לחתן ולכלה לטעום מהכוס.
לאחר מכן נותנים למישהו לשתות את שארית תכולת הכוס. ועליו לברך קודם (שהרי לא כיוונו להוציאו ידי חובה).
עוטפים את הכוס במשהו (שהרסיסים לא יתפזרו) והחתן שוברה ברגל ימינו, בכדי להעלות את ירושלים על ראש שמחתו.
לאחר מכן מכריזים "מזל טוב" ופוצחים בשירה לכבוד החתן והכלה.
לקריאה אודות סדר השלבים בחופה ומהלכה – ראה ב'קרא עוד'.

חדר ייחוד:

כאשר החתן מכניס את הכלה לביתו – נפעלים הנישואין. ויש דעות הסוברות שעיקר הנישואין נפעל בחדר יחוד.
ולכן יש לוודא שהחדר מושכר לחתן (יש המקפידים שיהיה בכסף), בכדי שהחדר יהיה "ביתו".

כאשר הזוג נכנסים לחדר – עליו להיות ריק מאנשים.
החתן נכנס ראשון לחדר יחוד, והוא נכנס ברגל ימין. אחריו הכלה, וגם היא נכנסת ברגל ימין.
על פי דברי הרבי, נוהגים להניח בכניסה לחדר ייחוד כף של כסף שהחתן והכלה עוברים מעליה בכניסתם לחדר.
לאחר שנכנסים, נוהגים שהמחותנים נכנסים ומוזגים לחתן ולכלה כוס שתייה חמה (או קרה).

תפקידם של העדים הוא לוודא שקודם כניסת החתן והכלה אל החדר יחוד, החדר ריק מאדם.
לאחר מכן, כאשר כולם יוצאים, עליהם לוודא שרק החתן והכלה נשארו בחדר.
כמו כן, עליהם לראות שניתן לנעול את החדר מבפנים באופן שלא יהיה אפשר לפתחו מבחוץ.
לאחר שהחתן והכלה סוגרים ונועלים את דלת חדר הייחוד, על העדים להשגיח עליה כ-8 דקות, על מנת לוודא שאין יוצא ואין בא.

מכיוון שקשר אמתי הוא קשר של תורה, לכן הורה הרבי שהחתן והכלה ילמדו משהו (קצר) בחדר יחוד.
כמו כן, יש לדאוג שתהיה שם קופת צדקה, על מנת שיוכלו לתת צדקה ולפתוח את החיים במצווה גדולה זו.
החתן והכלה אוכלים בחדר יחוד (בלא המוציא, שאוכלים בסעודה יחד עם כולם).
יש נוהגים לתת מתנה לכלה בחדר יחוד, וכל אחד יעשה בזה כרצונו.
אלו הנותנים, בדרך כלל מעניקים טבעת יהלום.
לפרטים נוספים – ראה ב'קרא עוד'.

אולם:

סעודת החתונה נחשבת לסעודת מצווה וגם החתן והכלה חייבים לסעוד אותה על הפת.
גם אם החתן והכלה אכלו לחם בחדר ייחוד, עליהם להמשיך את סעודתם באולם יחד עם כולם.
במידה והחתן והכלה לא סעדו על הפת יחד עם כולם, אי אפשר לברך בסוף האירוע את השבע ברכות.

נוהגים שהחתן יושב בשולחן נשיאות בצד הגברים והכלה תשב בשולחן נשיאות בצד הנשים.
יש נוהגים, שבשולחנות הנשיאות תהיה חלה גדולה. על חלה זו החתן (והכלה) מברך את ברכת 'המוציא'.

הריקודים הם חלק חשוב מהחתונה, בהם נותנים כוח לחתן שירידתו לעולם תהיה בהצלחה, ושיעמיד דור ישרים יבורך.
המצווה היא לשמח את החתן, ולכן כאשר החתן (שגם צם במשך היום) מרגיש בחולשה – עליו לנוח, שכן עליו לשמור כוח להמשך הערב.
בחתונת הרבי, כאשר הרבי הקודם הסתובב לחלק "משקה" לאורחים והרבי חפץ לעזור, הורה לו הרבי הריי"צ לשבת, שכן את החתן צריכים לשמש והוא לא משמש אחרים.

בסיום החתונה, קודם שמברכים ברכת המזון, מוזגים שתי כוסות יין – אחד לזימון ואחד לשבע ברכות.
על השולחן בו מזמנים צריך לשים לב שנשאר לחם ומלח.
ברכת הזימון היא "נברך לא-להינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו".
קודם סיום ברכת המזון קוראים לכלה שתתקרב למקום, שכן גם עליה לשמוע את הברכות.
לאחר ברכת המזון, מזמינים ששה אנשים לברך את ששת הברכות, כשהם אוחזים את הכוס השנייה. יש להקפיד שהכוס תהיה מלאה.
בסיומם, מברך המזמן בורא פרי הגפן.
לאחר מכן מערבבים את תכולת הכוסות ונותנים לחתן ולכלה לשתות מהם.

לאחר החתונה:

כפי שהמלך והמלכה אינם הולכים לבדם, כך גם החתן והכלה אינם הולכים לבדם, ויש ללוותם כאשר הם הולכים ממקום למקום.

סעודות השבע ברכות הן סעודות מצווה.
בסעודות אלה על החתן והכלה לאכול כזית לחם.
בימות החול, בכדי שיתאפשר לברך את כל השבע ברכות (ולא רק את ה"ברכה אחריתא") יש צורך שיהיו "פנים חדשות" (מישהו שלא נכח עד עתה בשמחתם).
השבת נחשבת כ"פנים חדשות", ולכן בשבת אין צורך במישהו חדש.
כל מנהגי הברכות נעשים בכל יום בדיוק כמו שבע הברכות בסיום אירוע החתונה.
אין אומרים תחנון כל ימי המשתה, גם בבתי החתן והכלה.
לפרטים נוספים – ראה ב'קרא עוד'.

בשבת שאחרי החתונה נוהגים להתאסף באופן מיוחד לשמחת החתן והכלה.
בדרך כלל, צד הכלה מארגן את השבת.
בשבת זו לא אומרים תחנון (אב הרחמים וצדקתך).
בסעודת שבע הברכות של שבת אין צורך ב"פנים חדשות".

לימוד תורה הוא אחד היסודות לבניית בית יהודי חסידי. לכן נהוג בתקופה הראשונה לנישואין שהבעל יישב וילמד בכולל.
אין הוראה זו שווה לכל אחד, ובכל מקרה כל החלטה בנושא חייבת להתקבל על דעת שני בני הזוג במידה שווה ובהתייעצות עם המשפיע\ה.
באם התקבלה החלטה שהבעל לא ילמד בכולל, יש לדאוג מראש למקום עבודה.

הכנות לחתונה

תוכן עניינים

צ'ק ליסט רכישות קניות וסידורים

צ'ק ליסט צד כלה

צ'ק ליסט צד חתן

סדר החופה והקידושין

בדף זה, ציר זמן המלווה אותך בהכנות החל מסגירת השידוך ועד לאחר החתונה

תוכן עניינים

עם סגירת השידוך:

סעודת הווארט:

בין הווארט לחתונה:

שבוע לפני החתונה:

יום החופה:

חופה:

חדר ייחוד:

אולם:

לאחר החתונה:

צרו קשר